קבלת שבת בסינגל הר גילון / אלה הרלב

הכותבת היא תושבת גילון, עוסקת בספורט כתחביב, רוכבת בקבוצת הנשים TEAMISGAV

 ופעילה למען שוויון הזדמנויות מגדרי ב"ספורטמשגב"

יום שישי אחר הצהריים, הכול מוכן לשבת. אני מסתכלת החוצה, השמש עדיין בשמים, החלה את הנטייה לכיוון מערב. כבר לא חם בחוץ ואני מתחילה להרגיש את הבערה הפנימית המוכרת, של הרצון לצאת לרכיבה… בהתחלה על אש קטנה, עם ויכוח פנימי של "כבר מאוחר", ו"יום שישי היום", ו"השמש תיכף שוקעת", מול העובדה שסינגל "הר גילון" סינגל  הבית, פשוט פה, במרחק הליכה. והידיעה הזאת, מכריעה את הוויכוח, די בקלות, וכבר אי אפשר לעצור אותי.

הכול יחכה שאחזור, ברור לא? אני רצה להכין את תרמיל המים, את הכפפות, את משקפי הרכיבה ואת התמר. תקתוק השרשרת באופניים כשאני גוררת אותם החוצה מבשר לי שעשיתי החלטה נבונה. אני יוצאת לסינגל שלי.

את הרכיבה אני מתחילה ב-18.30. יוצאת מהבית ומתחילה לרכוב בכביש המוביל לשער התחתון של גילון. תמיד בקטע הזה יש לי חיבור לעולם, לשמש, לנוף ולאוויר… כנראה המעבר החד, מ- 4 קירות אל החוץ, הוא שנותן את תחושת החופש המשכרת…. זה והירידה החדה ברכיבה מהירה בכביש, עד תחילת הסינגל. חופש משכר.
בזמן הזה מתחברים לאופניים, בוחרים את ההילוך הטוב, בודקים שיש אוויר, מנקים עם החולצה את משקפי השמש, זורקים את הגלעין של התמר, מציצים אחורה לגלגל האחורי, לוחצים את האחיזה בשתי הידיים על הכידון ומרגישים את הלחץ העוטף של הכפפות. סוחטים בעדינות את הבלמים. כיף. ואז בקצה הכביש, בסוף הקילומטר הראשון פונים ימינה, יורדים מהכביש ובבת אחת נכנסים לסינגל, בעליה חדה וקצרה נפרדים מהאספלט ונכנסים, תוך רגע, להתמודדות עם האבנים, עם הסלעים ועם הדרדרת…
ידעתי שצפויה לי רכיבה שקטה כי השעה והיום מדירים אנשים מהסינגל. רק אנשים של "כאן ועכשיו" יבלו את שעת הערביים של ערב שבת ברכיבת שטח בסינגל ביער…
למרות זאת מצאתי הולך רגל צועד עם 2 כלבים בתחילת הסינגל, הוא הבחין בי, וקרא לכלבים לרדת מהסינגל, עברתי אותו והודיתי לו.

העלייה הקשה היא בהתחלה, השביל תלול, מסולע ומדורדר, אבנים קטנות ולא יציבות. עד הכניסה ל"מצפור מיכל" אני מתרכזת ברכיבה, בסיבובים החדים, וכל סיבוב נותן תחושת סיפוק, אושר, ודופק. אני מכירה כל אבן כל סלע, מתאימה את עצמי למסלול, ומסיימת את העלייה הראשונה בסיפוק, מתנשפת, ולרגע מצטערת שלא זכרתי להביא את שעון הדופק החדש…אבל לא נורא.
באותו רגע מחליטה לעשות את הסינגל היום בלי עצירות, בלי להוריד רגל, ברכיבה רצופה.
החלטה שתתברר לי אח"כ שלא ניתנת להגשמה. אולי לא היום.
ואז הכניסה ל"מצפור מיכל". תמיד יש התלבטות אם להיכנס ללשון המצפור או פשוט לחתוך ולהמשיך ישר. בטח שנכנסת. השמש ששוקעת בגבי מאירה את הדרך. בכניסה ליערון שלפני המצפור מברכים אותי הפרפרים השחורים, אני מטרידה את שלוותם והם עפים ממולי בדרך כלל בזוגות ונוחתים אחרי מטר בצד הדרך על מחטי האורן. אז אני נזכרת בחברה מהעבודה שסיפרתי לה פעם על הפרפרים והיא אמרה לי שכל מה שאני רואה ברכיבה, וגם הפרפרים, כולם בשבילי….ואני מחייכת. רק אני פה, אז אולי הם באמת בשבילי. ואז רעש הצרצורים שמתחיל פתאום, בהפתעה, גם בשבילי? רעש חזק, כנראה שהפרעתי את מנוחתם. אחרי טיפוס איטי מגיעים למצפור והיום הוא ריק. שקט. בדרך כלל יש פה בני נוער או משפחות בודדות, היום אני לבד. אני פונה שמאלה ומתחילה את הדרך החדה והמפותלת למטה, לנקודת הכניסה למצפור. פה אני יודעת שיש 3 אזורים קשים, 3 סיבובים חדים בירידה, עם מדרון מסוכן, וגם נקודה אחת שבה עפתי פעם מעבר לכידון–כשבחרתי להשתמש רק בבלם יד שמאל, בירידה…ואני זוכרת בדיוק את הנקודה, ועוברת מעליה מוצפת באושר בגלל שסיימתי את כל החלק הזה בזרימה חלקה. כל הסיבובים, בלי להוריד רגל…
ואז חוזרת לשביל הלבן שמוביל לשער העליון של צורית, הרכיבה נכנסת לקצב, אני יודעת שזה החלק הקשה האחרון כי אחריו אין יותר עליות וזה נותן לי כוח. באמצע הדרך לשער אני עוצרת, מזיעה, שותה, טוב בפעם אחרת ארכוב בלי לעצור, תנו לנשום רגע! תראו כמה יפה מסביב…
נחה דקה וממשיכה ברכיבה. העלייה לשער קשה.
בסוף העלייה הדופק שלי בשיא, אני מגיעה לכביש הגישה לצורית חסרת נשימה, פידול ועוד פידול… מחזירה דופק… מכוניות עוברות אותי. אני כבר ממש מזיעה אבל אז מתחיל הכיף, זה החלק האהוב עלי בכל הרכיבה, הידיעה שמכאן זה fun  נטו…קל וזורם ומקסים.
אני חוצה את הכביש ונכנסת בחזרה לסינגל, ליער של גילון, ועוברת בזריזות מעל הסימון המפוזר של הכניסה לסינגל, הפאזל שהשתבש על אבני המדרכה… מצחיק כל פעם מחדש.
השמש מתחילה לרדת, אני מחשבת בראש ומגלה שעוד לא עברתי חצי מהדרך ושהשמש נעלמת עוד דקה. אני מעלה קצב. מסיימת את היער של גילון בקלות, עוברת בזרימה את כל גינות הסלעים המוכרות, נתקעת עם הפדל בסלע רק פעם אחת… ותוך מספר דקות אני שוב על הכביש חוצה לכיוון בי"ס הר גילון.
עוברת את החניה הריקה של ביה"ס ואז מכה בי ריח הקומפוסטר, חזק ומציק. איך הילדים לומדים ככה? אבל אני יודעת שעוד רגע הריח ייעלם, או אני, וזה באמת קורה: בפנייה ימינה לכיוון השטח המגודר אני משאירה את הריח מאחור… אז אני רואה שהשער של המבנה המגודר והמסתורי פתוח… ויש רכב בתוך החצר… אבל אני לא מתעכבת לברר יותר מדי פרטים, המקום הזה היה תמיד תעלומה… אני חולפת בזריזות, ואז שוב על הסינגל, מביטה לשמאלי ורואה את הנוף המדהים של בקעת בית הכרם. הרכיבה נעימה, האור רך, סמיך ואדום, אני ממצמצת כדי לחדד את הראייה.
בסיום השביל היפה מגיעים לחלק האחורי של בי"ס הר גילון,לאולם הכדורסל. אח כדורסל… לאחריו מגיע היער של צורית: ברמים (berm) חדים ומאתגרים, בנויים בול בזוויות הנכונות, מוצקים ובלי אבנים. כיף. את היער אני עושה במהירות ואז פתאום "אללא ואכבר"…מכל עבריי… והניגון מתמשך… ומקיף אותי ואת ההר… ואז גם רעש מרוחק של יריות…. וריח חלש של שריפה ביער, כזה ריח של טיולים, נעים, ואני שקועה במחשבות ונכנסת לשביל החיבור לצורית, ופתאום שקט! מוחלט. מסביב ההרים והמסגדים כולם מתכוננים גם הם לכניסת השבת. הכול נרגע לפתע.
השקט נעים לי, אבל גם קצת מלחיץ…כי אני באמת לבד ביער ומתחיל להחשיך במהירות מטורפת, ואז אני גם נזכרת שהתחיל חודש והירח לא יוכל להאיר לי את הדרך והוא באמת מביט עליי "זורע" דק ושברירי.
אני מחשבת את המסלול בראש ומחליטה לא לפרוש!  אני רק צריכה להגיע לחרוב הגדול ואז אני כמעט בבית. רק עד החרוב.
אני עולה לכיוון צורית ובדרך רואה מישהו עומד ליד עץ תאנה ואוכל, אז אני לא לגמרי לבד, בחוץ, וזה נוסך בי ביטחון. אז מגיעים הסללומים הנהדרים של צורית, מהירים, מעלים חיוך, כמו מסלולי אקסטרים לייט, אני נהנית! תופסת מהירות בירידה, והשביל הלבן מחזיר לי אור שאראה אותו… ועוד 400 מ' אני בחרוב הגדול… ואז שוב עלייה חדה וסיבוב חד… ופידול… ונשימות… ואז אני רואה את עץ החרוב הגדול, 100 מ' ממני. הצלחתי! אני כמעט בבית.
פתאום חתול רזה באמצע השביל, רגע זה לא חתול…זה שועל או תן, ויש לו זנב אפור ארוך ובקצהו כתם לבן מסגיר, ואני עוצרת בחריקה, והוא רץ מטר ונעמד, מסתובב אליי ומתבונן בי… הזמן עוצר מלכת. שנינו שוקלים מה לעשות… הוא בשועלית ואני בהיסטריה. שנינו מתבוננים, חושבים, לא באנו טוב אחד לשני…ואני עוד שנייה עומדת לצעוק לכיוונו…או משהו… אבל הוא משיג אותי… קופץ הצידה… ונעלם. אני מסדרת את הפדל, יש לו מזל בחיי, לוקחת נשימה וממשיכה ברכיבה….אל החרוב. אני באה.
ואני שם.
אבל אין זמן. אני חייבת להגיע לכביש, כבר חושך מוחלט. הנסיעה עכשיו איטית ומהוססת,  וצריך להיזהר, אני באזור "המצפורית"  סמוך לבתים, יש לי ביטחון. תוך מספר שניות אני שוב על הכביש, במגרש הכמעט ביתי שלי.
וזהו. מכאן הדרך הביתה קצרה. מהירה. בוחרת להמשיך את הדרך על הכביש, אני נזהרת מהמכוניות, יודעת שהנהגים לא רואים אותי בכלל…
מגיעה הביתה בהיי. מאושרת.
הייתה לי רכיבה מצוינת.
מזל שיצאתי. שתהיה שבת שלום.